בית קשת ואני

(נכתב בסוף 2008)

כשעולים לבית קשת, עם הר תבור ברקע, מרגישים משהו מיוחד. תחושה שקשה להסביר אותה אך רבים מרגישים אותה…משהו באויר…אנרגיות?מסרים? תחושה של “זהו זה-,הגענו”? תחושה שפועמת כאן אחת הצקרות החשובות בכדור הארץ. …פעם, לא ידעתי ולא הבנתי את זה.

………………………………………………

הייתי חברת בית קשת  מהיום הראשון שלי בישראל,בגיל 18-נשואה טרייה,כשבאנו מארגנטינה בעלי ואני יחד עם גרעין עליה של תנועת נוער.

בבית קשת למדתי עברית .גם למדתי להכיר את הארץ

בבית קשת ילדתי את 3 ילדיי, למדתי אלקטרוניקה – ייסדתי עם אחרים את המפעל אלקטרוניקה הראשון של הקיבוץ, מלאתי תפקידים למיניהם, התגרשתי, למדתי הוראת מדעים, לימדתי  בבית הספר תיכון, ריכזתי את ועדת התרבות…ובעיקר: חייתי .

כשעזבתי את בית קשת בסוף שנות ה80 עם ילד בן 14, כלבה וחתול.. וכמעט שום דבר יותר, הייתה לי כבר 1/2 משרה במכון וייצמן, במחלקה להוראת המדעים-עם ותק של שנה, שם. רציתי להתפתח אחרת, להמשיך ללמוד, “לעשות את העיר”, למצוא בן זוג…. הקיבוץ היה אז במצב חברתי וכלכלי גרוע ביותר והרבה אנשים עזבו. עד כדי כך שלא יכול היה לעמוד בתשלומים של פיצויי עזיבה ומהר מאוד מצאתי את עצמי ב מצב חדש: חוסר כסף למחייה. עובדה זו הפכה לשיעור חשוב מאוד לעורך בחיי.

עבדתי במכון ויצמן, בבית ספר תיכון, נתתי גם קורסים למתמטיקה בעירייה וגם שיעורים פרטיים…וכיוון שלא הספיק הכסף, נרשמתי כעצמאית בחברת שיווק והתחלתי להתפתח גם שם.

בסופו של דבר, החומר גבר על הרוח ובחרתי בחברה הקפיטליסטית, איפה שהתפתחתי, גדלתי, הרווחתי כסף רב….ונפלתי.

– הדבר האחרון שחשבתי אז זה היה לחזור לבית קשת, הכושלת, הקודרת (למרות ששמרתי לה פינה חמה בלב עם רגשות מעורבים…)

……………………………………….

עם נפילה זו נוצר אצלי תהליך שאתו הגעתי בסופו של דבר אל הרוח: מדיטאציה, לימודי תיאוסופיה ורוחניות. התחלתי להשתנות . ז”א,  ערכי החיים שלי השתנו (אולי, בעצם, רק חיזקתי ערכים שהיו בי, אך רדומים?)

גיליתי גם את הערכים האקולוגיים, הכבוד והתחשבות בבעלי החיים ובגללם, הטבעונות, הצניעות מרצון, הסחר חליפין (הייתי בין מייסדי קהילת מחרוזת במרכז) וכו’.

כמו תמיד, מה שקיבלתי העברתי הלאה וכך מצאתי את עצמי מרצה, מנחה, יועצת על כל מה שידעתי. ולהפתעתי, בהצלחה רבה!

………………………………………………..

אבל הייתי בתל אביב והבנות שלי עם משפחותיהן, בצפון… והבן שלי, בנסיעות הלוך וחזור להודו… ובעצם, גם די עייפתי מהעיר ומ-המרוץ החומרי. באיזשהו שלב החלטתי שכשאגיע לגיל הפנסיה, אעבור לגור בצפון, קרוב לבנות והנכדים, במקום עם אוריינטציה אקולוגית ורוחנית, לפי עקרונותיי. -עדיין לא חלמתי אפילו על בית קשת- הייתה לי מגירה במשרד ותיקייה במחשב , בהם אספתי נתונים על “מעבר לצפון”. כל מה שמצאתי היה: או רחוק לבנות, או יקר, או לא מתאים…

החיפושים שלי התגלגלו כך שיום אחד גיליתי שבית קשת (כן אותה בית קשת!) נמצאת בדיוק באמצע הדרך בין שתי הבנות שלי, שאפשר לשכור שם בית למגורים במחיר של ” קיר אחד בתל אביב”, שמתגבשת קבוצה של תושבים חדשים עם אוריינטציה אקולוגית-רוחנית-אנתרופוסופית… ושבקיבוץ ישמחו לקבל אותי כתושבת!

משהו בפנים,בתוכי אמר לי “זהו זה!”  אז טלפנתי, בררתי, סיכמתי ובאתי.

………………………………………………..

נשארתי אותה סילביה (האם השתנתי? לא יודעת..), אך החיים שלי השתנו מאוד. אני מקורבת לתושבים מבחינה רעיונית וגם לחברי הקיבוץ בגלל הגיל ובגלל הכרות אתם משנים קודמות.

כבת מזל גדי טיפוסית בדקתי טוב מאוד את האפשרויות לפרנסה, לחיי קהילה וכו’ לפני שבאתי, אך במציאות לא הכול התממש ואחרי שנה וחצי עדיין חיי בתהליך של קליטה והסתגלות. (אולי כך אמור להיות התהליך הטבעי ?)

ככל שעובר הזמן, אני מתחילה להבין שהייתה סיבה לכך שדווקא בית קשת. שלא באתי רק בשביל להיות קרובה לבנותיי, גם לא בגלל האקולוגיה והרוחניות (למרות שכל זה מאוד חשוב לי) אלא שהגעתי לכאן בשביל לסגור מעגל שהשארתי פתוח.

לפי קרלוס קסטנדה, לכל אדם ישנו “המקום האנרגטי שלו”. אני לא יודעת, באמת, האם “המקום” זה לכל החיים, לכמה גלגולים, או לתקופה מסוימת. בכל אופן, נכון להיום, בית קשת היא בהחלט “המקום” שלי ולכן באתי. ואולי כבר היה אז,, בספטמבר 1964, כשעליתי ארצה.

…………………………………………….

נכון להיום, אני עוסקת ביעוץ לאנשים מאזור זה וגם דרך הטלפון לאנשים מכל הארץ ודרך האינטרנט למי שגר בחו’ל, בעברית ובספרדית. ולמרות שאין לי מכונית, אני לא מהססת לנסוע ולהעביר הרצאה או סדנה בכל מקום בארץ איפה שתתארגן קבוצת אנשים הרוצים בכך.

השיטה שפיתחתי לפני כמה שנים “שיטת  S A” לאסרטיביות רוחנית, עובדת יותר מתמיד. זו הייחודיות שלי. ה”אני מאמין ” שלי. דרכה הצלחתי לעזור לאנשים רבים ומקווה להמשיך כך ואפילו יותר, עכשיו שאני נמצאת “במקום שלי”.

בית קשת, עמותה “חץ וקשת”, השכונה בבנייה, התושבים החדשים

כל התהליך התחיל לפני שנתיים-שלוש,בסך הכל. לפני זה,בית קשת ,הבת הבכורה של הפלמ”ח, הרומנטיקה של שנות החלוציות עוד לפני קום המדינה, היה ישוב מזדקן ומתרוקן, עם הרבה בתים ריקים וכמה חברים שנשארו כאן בגלל נאמנות או בגלל חוסר אומץ ללכת או בגלל אינרציה.

ואז, התחילה להתגבש באזור עמותה לחינוך אנתרופוסופי, לחיים אקולוגיים, תרבותיים ורוחניים.

בבית קשת היה מקום פנוי בשפע. נמצא תורם שיאפשר הדבר ונבנה “גן נוח” הגן האנתרופוסופי הראשון באזור.

בגלל הילדים, באו ההורים. ובבית קשת, כמו בקיבוצים רבים, הוחלט לבנות שכונה פרטית, וכך (ובגלל האנרגיות שהזכרתי קודם), המקום הזה התחיל להתמלא חיים חדשים, לראות ילדים קטנים משחקים בחצר (מזמן לא היה דבר כזה, כאן..).משפחות צעירות מטיילים בשבילים, התחילו לצמוח גינות ירק אקולוגיות, אנשים מתרגלים תאי-צ’י ,יוגה, מדיטציה וכו כדבר הרגיל ביותר…. הרבה מטפלים ומנחים מכל מני שיטות אלטרנטיביות…

היום, כל החינוך של גיל הרך הוא בידיי העמותה, התרבות מתחילה לפרוח מחדש (לאט לאט) על ידי פגישות פרטיות וגם כלליות.  שוב חוגגים את החגים במועדון. דור חדש מתחיל לצמוח כאן. יש חברים הותיקים שעוד לא מעכלים את המצב החדש וחיים בבועה שלהם, אבל בכל פעם יותר קשה להיתעלם. מאז שהחליטו (כמו קיבוצים רבים) לעבור להפרטה וגם לבטל את הארוחות בחדר האוכל, ועד לא מזמן, החברים כמעט ולא נפגשו .הייתי אומרת ש “זרקו את מי הגיגית יחד עם התינוק”. לאחרונה הוחלט לעשות משהו בנדון  ולפעול למען קירבה בין החברים ובינהם לבין התושבים החדשים. ושכרו את שרותיה של חברה המתמחה בזה. תהליך זה רק בחיתולים אך כבר “מריח אופטימיות”.

היום, אין כמעט מקומות מגורים פנויים בבית קשת. משפצים ומשחזרים במהירות כל מבנה אפשרי ויש כל הזמן משפחות ויחידים העומדים בתור להתקבל.

“יש משהו באוויר”- בית קשת היא לא סתם מקום בגליל התחתון,לרגלי התבור…

תפריט